על כוחו של דימוי

אחד הדברים שהכי מצליחים להצחיק אותי הם ממים של הורים.  מהם ממים? הנה ציטוט מתוך ההסבר שמופיע בקבוצת הפייסבוק, "ממים של הורים":  "ממים הם שילוב בין טקסט לתמונה (מאקרו) היוצר משמעות שהיא מעבר לכל אחד ממרכיביו בנפרד. ממים הם שפה שכוללת תבניות (תמונות) מוכרות שהן כמו מילים בשפה, ולהם משמעות ולפעמים אופן שימוש מסוים." הנה מם לדוגמה –

למה זה כל כך מצחיק אותי? כי הם מצליחים לתפוס רגעים קטנים, מצבים יומיומיים שאני בטוחה שהם רק שלי, והנה מסתבר שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני, ואנחנו יכולים לצחוק על זה ביחד. וזה, בעיניי, כוחו של דימוי.

בהרצאה המאלפת שלה בטקס סיום משנת 2015, לינדה בארי מספרת סיפור מרתק על אדם שידו נקטעה, והוא סובל מאוד מכאב רפאים ביד שאיננה. הוא מספר שהוא מרגיש האגרוף שלו קפוץ, והוא לא יכול לפתוח את כף היד (כאמור, אין לו כף יד, היא נקטעה, אבל התחושה מאוד חזקה, והוא לא יודע איך להשתחרר ממנה). בסופו של דבר, מה שמצליח לפתור את הבעיה בקלות רבה היא "קופסת מראה". כלומר, קופסת קרטון פשוטה שבתוכה מראה. כשהמטופל מביט בקופסה, הוא רואה את השתקפות היד הקיימת שלו, והמוח יכול לתת לה פקודות, כאילו יש לו שתי ידיים. כך מתאפשר לו למעשה לפתוח את היד שאיננה, ולחוש הקלה. בוידאו הזה יש הסבר מאוד ברור מלווה בתמונות. אינספור אנשים עם כאבי פאנטום מטופלים בצורה הזאת, וזה די מדהים.

הסיפור הזה הזכיר לי תעתוע מעניין ומשעשע, סוג של ניסוי. במסגרת הניסוי מושיבים אדם מול שולחן, כאשר שתי ידיו מונחות על השולחן. באמצעות מסך מקרטון (או כל חומר אחר) מסתירים את אחת מידיו, ומניחים על השולחן יד גומי כלשהי. האדם רואה יד אחת של עצמו, ויד גומי. היד השניה שלו מוסתרת. הוא יודע שהיד שמונחת על השולחן היא יד מגומי, ובכל זאת, המידע הויזואלי מצליח לתעתע בו, וכשנוגעים ביד הגומי, הוא מרגיש כאילו נוגעים בו. יש אינספור סרטונים מאוד מוצלחים ביוטיוב, זה אחד מהם.

אני חושבת שהרעיונות האלה מדגימים בצורה מאוד טובה את כוחה של האמנות החזותית. כמו הממים מהדוגמה הראשונה, גם כשאני מביטה באמנות, אני רואה שיקוף שלי, של מצבים שונים מהחיים ומהקיום שלי, ובכך האמנות מעניקה לי תחושת שייכות  וחיבור, שעוזרות לי להרגיש פחות לבד. וכמו היד שמשתקפת בקופסת המראה, גם לדימוי באמנות יש כוח מרפא.

אני מסיימת עם ציטוט של אמנית אמריקאית בשם ג'וליאנה קולס שקראתי פעם, והייתי חייבת מיד לרוץ ולצטט ביומן שלי, כי הוא התחבר לי מאוד לרעיון של הדימוי, והוא גרם לי לחשוב על החומרים שאיתם אני עובדת. וממש עכשיו, בעודי מעלה את התמונה לכאן, שמתי לב שגם הדמות שבחרתי לעבוד איתה ביומן קטועת ידיים.