כמעט כל יום, גוגל פוטוס מציע לי הצעות מגונות, "רוצה לראות מה קרה בדיוק ביום הזה, לאורך השנים"? או במילים אחרות, רוצה שיצבוט לך בלב על איך הילדים גדלו והשתנו, ואיך התבגרת? בואי נשים פילטר יפה ומוסיקה, והנה זה בא.
אני סתם מתלוננת, כי סך הכל אני מאוד נהנית מהביקורים האלה בעבר, לשמחתי אני מתעדת כמעט כפייתית, אז כל גיחה כזו שולחת אותי לסרטונים, צילומים, קטעי עיתונות וארכיון והמון זכרונות ומחשבות. אני אוהבת את הדבר הזה. כשהיינו ילדים, היו לנו אלבומים גדולים מלאי תמונות, ואהבתי מאוד לשבת על הרצפה ולדפדף בהם. אני זוכרת את עצמי כילדה מאוד קטנה, מכירה בעל פה את התמונות של אבא שלי מהצבא, את תמונות החתונה של ההורים שלי, ואת הטיול שלנו לחרמון. דרך הדפדוף באלבומים והצפייה בצילומים יצא לי לשמוע הרבה סיפורים, להכיר בני משפחה רחוקים, להיזכר בחגיגות ובאירועים שהזיכרון לא מאפשר לי לזכור.
קראתי לא מזמן, שיש קשר בין תמונות משפחתיות (על הקיר או באלבום) לבין בניית זהות ושייכות משפחתית אצל ילדים. כל זה גרם לי לתהות לגבי ילדים היום, כשאנחנו אמנם מצלמים הרבה (הרבה הרבה!) יותר, אבל מדפיסים פחות תמונות, פחות מסדרים באלבום, פחות מסתכלים בתמונות יחד כמשפחה ומעלים זכרונות. אותו הדבר לגבי כתיבת יומן ומכתבים. אני כתבתי יומנים ומכתבים מגיל מאוד צעיר. התכתבתי עם בת דודה שלי גם כשגרנו בחו"ל, אבל גם כשגרנו בארץ, היא בקריות ואני באבן יהודה!
העניין הזה של לשבת, לכתוב מכתב, לקשט אותו באיורים קטנים, להדביק מדבקות, להשפריץ מהבושם החדש שלי שרציתי לספר לה עליו, להחליף חוויות על בנים ובית ספר והורים מעצבנים, לכתוב יומן, להסתכל על תמונות ולדבר עליהן, לראות את התסרוקת המוזרה שהייתה לסבתא בשנת 1972 ואת המוצץ שהיה לי כתינוקת, הוא חלק בלתי נפרד ממני, מהדרך שבה אני בונה את הזהות והשייכות שלי. זה יכול להיות מכתב, או יומן, ציור או צילום של שמלה שלבשתי, או הדבקה של עלון מאיזה טיול שהיינו בו, זה אותו הדבר.
בגלל זה אני ממשיכה ליצור אלבומים. מעבר להנאה הגדולה שלי מעבודת יד ויצירה ומעבר לעובדה שאני מאוד רוצה לתת לילדים שלי את החוויה הזו ואת הזכרונות האלה, זו פשוט הדרך שלי לעבד את החיים.
כל המחשבות האלה התחילו בכלל מזה שעלתה בי מחשבה להכין לבת שלי אלבום שיסכם שמונה שנים בבית הספר, וניסיתי להבין למה זה טוב, ואם יש לי זמן וכוח לפרוייקט הזה. ואז הבנתי שאני באמת מכינה את זה בשבילה, לה יהיה אלבום והיא תוכל להסתכל בתמונות ולהעלות זכרונות, אבל *אני* זו שמעבדת את החוויה שלי ועושה את הפרידות שלי דרך האלבום הזה. גם אני עברתי שמונה שנים בבית הספר הזה, התנדבתי, לימדתי, נסעתי לטיולים, עשיתי קמפינג בפעם הראשונה בחיים (ואז שניה, ושלישית), עברתי אינספור התמודדויות, הרגשתי חלק ממשהו גדול וחשוב, עברתי הצלחות ואכזבות ושינויים, וגם לפניי עומדת פרידה רגשית וסיום של פרק חשוב, וזו הדרך שלי לעבור את זה, דרך התמונות והזכרונות, בחירה וגזירה והדבקה, דרך הידיים והלב.
הצילום מתוך אלבום הילדות שלי.
