הצצה ליומן הלא מושלם שלי

השבוע היו לי הרבה מחשבות על היכולת לשחרר. לשחרר את הצורך שלנו שהכל יהיה בדיוק כמו שאנחנו רוצות ומתכננות. את הצורך שהכל יהיה יפה וטוב ומושלם. ובמקום. כי מה בכלל מושלם בחיים האלה? אבל כמה קשה לשחרר את הצורך הזה. וחשבתי לעצמי שהיומן הוא אחד המקומות שבהם הכי קל לי להיות משוחררת. אני לא מפחדת שלא יצא לי, לא חוששת שזה לא יפה מספיק או לא טוב מספיק, שלא יאהבו את זה, או אותי, חלילה וחס. בגלל שזאת בסך הכל מחברת, בגלל שמלכתחילה היא לא נועדה להיתלות או להימסר או להוכיח משהו אחר, היא מאפשרת לי המון חופש.

במקום הזה, הכל אפשרי ומותר, ואני לא חוששת משום דבר. אני לא עושה שום דבר שגורם ליומן שלי להיות "קדוש" מדי. לא שומרת עליו נקי, לא אוסרת להציץ או לדפדף בו, אפילו לא צריך לשטוף ידיים לפני כן. חשבתי שיהיה מעניין לשתף בכמה עמודים מתוך אחד היומנים שלי.

 

 

כשאני עובדת ביומן, הוא הולך איתי לכל מקום למשך אותה תקופה. אם אני באירוע או הרצאה, אני אכתוב לעצמי בתוכו הערות, כשאני בבית, אני יוצרת בו, אם אני בטיול, הוא איתי. זה לא אומר שאני יוצרת כל הזמן, אבל תמיד יש לי את האפשרות. כך יוצא שבכל היומנים שלי יש עקבות של הילדים שלי. זה לא שמותר להם להיכנס לי ליומן על דעת עצמם, אבל זה קורה באופן טבעי, כי היומן הוא חלק מהחיים שלי. בבית, הוא על השולחן, בנסיעות, הוא בתיק, במטוס, הכי נוח לשלוף אותו כדי שיתנתקו קצת מהמסך. אז בכל יומן יש לי מזכרות קטנות מהילדים, מכל מיני הזדמנויות. אני אוהבת את המזכרות הקטנות האלה.

 

 

לפעמים, אני מנסה לעשות משהו ביומן, וכשאני לא מרוצה, אני ממשיכה הלאה על ידי הוספת שכבות. ולפעמים, אני אפילו לא ממשיכה משם, כי חוסר השלמות הזה כל כך מושך בעיניי, ומצליח לספר בדיוק את מה שרציתי, כשחשבתי שלא הצלחתי. את מבינה למה אני מתכוונת?

 

 

ביומן אני מרשה לעצמי באמת לשחק. לפעמים, אני מתנסה בצבעים חדשים. אני לא מציירת ציורים יפהפיים, או עבודות ראויות. אני פשוט. מתנסה. משחקת. מורחת, מקשקשת, מנסה! כאן שיחקתי עם צבעים חדשים שקניתי, צבעים פשוטים שמצאתי במקרה באזור של הילדים. לא ציפיתי להרבה, אבל הם ממש רכים ונהדרים!

 

 

לפעמים מתגלגלות לי בראש מחשבות אקראיות, ואני מובילה אותן ליומן, משחקת בהן, מהרהרת. וזה מה שיוצא.

 

 

בצד השני של העמוד, הצבע עבר ויצר כתמים. אז הפכתי אותם לציורים. בהתחלה חשבתי שהם נורא מכוערים, אבל היום אני מאוד אוהבת אותם.

 

 

וביום אחר, נפגשתי עם חברות לגלף חותמות, ופשוט החתמתי ביומן את כל הנסיונות. את מזהה שם באמצע העברת תמונה? את כל השאריות שנשארות על השולחן כשאני מסיימת להעביר סדנה, אני מדביקה ביומן. מאוחר יותר, השאריות האלה יוכלו לשמש אותי כהתחלות חדשות, ולפעמים הן רק יישארו כמזכרות.

 

 

בהזדמנות אחרת, הדבקתי שאריות של ניירות שנשארו לי על השולחן, וגיליתי שהן מספרות סיפור שלם שהייתי צריכה לספר לעצמי באותו יום.

 

 

ביומן אני גם מתנסה הרבה בציור. זו שפה שהיא חדשה לי, ואני מאוד נהנית לגלות אותה.

 

 

אני מאוד אוהבת לשלב את ההרהורים שלי בתוך העמודים, זה עוזר לי להבין את תהליכי העבודה והחשיבה שלי, ומגלה לי הרבה דברים מעניינים על עצמי.

 

 

ולפעמים יש לי רעיונות שלא יוצאים אל הפועל, אבל משאירים לי מזכרות מכל מיני תקופות. בחורף שעבר, גיליתי את דלעת הערמונים, וכל כך נהניתי לאכול מהדלעות האלה, שהתחלתי להדביק את המדבקות שמודבקות עליהן. חשבתי שאמשיך לעבוד על העמודים האלה, אבל בסופו של דבר כל התכלית של העמוד הזה הייתה לתעד עוד כמה מדבקות סוררות, והוא כבר לא יהפוך כבר לשום דבר אחר. עוד עמוד חלקי, לא מושלם, אבל מושלם בדיוק כפי שהוא, מזכיר לי איפה הייתי ומה עשיתי לפני שנה.

 

 

וזה עמוד זריז שיצרתי במפגש עם חברות, באפס מחשבה. לא העסקתי את עצמי בבחירת צבעים, קומפוזיציה או נסיון ליצור משהו מאוד מוצלח, רציף, או נכון. הכל כאן קרה מתוך משחק.

 

 

והיה יום אחד, שלימדתי בסדנת היומנים איך לעשות העברת תמונה עם טאפט שקוף, ונשארה לי התמונה הזאת ביומן. אני מאוד אוהבת אותה, והשארתי אותה ככה, על העמודים הריקים. אין בי שום צורך ליצור כאן משהו נוסף.

 

 

אבל בפעם הבאה שהגעתי ליומן ליצור בו, נתקלתי שוב במדבקה הזאת שיצרתי, והחלטתי לצייר אותה ולשלב אותה בעמוד הבא.

 

 

כשאני מלמדת בסדנה, אני לא בוחרת יומן אחר כדי להדגים בו. אני אוהבת שהיומן שלי מלווה אותי. אז אני גם עובדת בו בסדנה. לפעמים נוצרים כך עמודים שלמים ומלאים, ולפעמים נשארות רק עקבות של משהו שרציתי להדגים.

 

 

אני אוהבת לחזור אל היומנים שלי ולשים לב לכל הדברים הקטנים האלה. העמודים הלא מושלמים האלה לא מעניינים כל אחד בפני עצמו. הם לא יפים או ייצוגיים במיוחד, אבל ביחד, הם מספרים את הסיפור האישי שלי. ליומן יש הרבה תפקידים בחיי, ואחד מהם הוא פשוט ללוות אותי. אני חושבת שזה מה שאני מנסה להראות כאן, שלפעמים כדאי פשוט לשחרר, ורק להיות. לא לנסות לצייר הכי יפה, ליצור הכי מרשים. פשוט לקחת הפסקה, ולהיות עם עצמי. אני לא יודעת אם יש עוד הרבה מקומות בחיים שבהם זה לגמרי אפשרי.

את מזדהה עם התחושה הזאת? גם את יכולה להרשות לעצמך סתם לקשקש ביומן ולהיות בו, מבלי לצפות לתוצאה מרשימה? האם את מרשה לעצמך באמת רק לשחק? או שאת מרגישה שאת בכל זאת מצפה לתוצאה?

אם העבודה ביומן אמנות/יומן חזותי מעניינת אותך, יש לי קבוצת פייסבוק שעוסקת בדיוק בנושאים האלה, ויש בה הרבה מאוד מידע ושיתופים, נשמח שתצטרפי גם!