היומן של פרידה קאלו

אל היומן של פרידה קאלו התוודעתי באמצעות הספר יומנה של פרידה קאלו: דיוקן עצמי אינטימי. כותרת המשנה הזו, "דיוקן עצמי אינטימי", מתארת בצורה מדויקת ויפה כל כך לא רק את היומן של פרידה קאלו, אלא כל יומן יצירתי.

 

 

הספר מורכב מהקדמות, עמודי יומן, ותרגום התוכן של היומן מספרדית, אבל רוב הספר הוא בעצם היומן עצמו, והתחושה היא שאני מחזיקה ביד יומן אותנטי, מה שהופך את החוויה לאינטימית יותר, שלא לומר מציצנית. קאלו בוודאי לא התכוונה שנקרא ביומן שלה.

 

 

קאלו עבדה ביומן הזה בעשר השנים האחרונות לחייה. מתועדת בו הידרדרותה הבריאותית, אבל הוא תיעוד מאוד חופשי, ספונטני ומשוחרר של חייה ומחשבותיה.

 

 

פרידה קאלו הייתה ידועה כציירת איטית. הציורים שלה נוצרו לאורך זמן ועם הרבה מחשבה. ביומן, לעומת זאת,  ניכרת המיידיות וניכרות התחושות האישיות שלה, בצורה שאינה באה לידי ביטוי בציוריה. היא משתמשת ביומן כמקום לתת בו מפלט לרגשות ולדימויים שלא מתאימים מבחינתה להשתלב בשום מקום אחר. הדיוקן שקאלו מציירת בין דפים אלה, באמצעות צבעים וקווים, במילים ושירה, הוא דיוקן נטול מסיכות.

 

 

אפשר ללמוד כל כך הרבה מהתוכן החזותי. בין השורות, מחוץ למילים, מסתתרים כל כך הרבה פרטים. בבחירת הצבעים, בשרבוטים, בכתב. רוב הציורים ביומן הם ספונטניים ולא מתוכננים. פעמים רבות קאלו מתחילה בטפטוף ספונטני של צבע או דיו, ונותנת לציורים להופיע מתוכם.

 

 

היא משתעשעת מההפתעות שהיא מוצאת בין הכתמים, כשהיא מאפשרת לדיו לזלוג, לעבור לעמודים הבאים. באחד העמודים היא מציירת דמות מתוך כתמי הדיו, וכותבת לידה, "מי זה האידיוט הזה?"

היא משתמשת במגוון רחב של מדיומים וצבעים, צבעי עיפרון, דיו, גואש, ועוד.

 

 

אני נהנית במיוחד לדפדף ביומן ולשים לב לפרטים הקטנים. לזליגה של הדיו, לכתמים, לבחירת הצבעים. ואני אוהבת את השימוש בציור ובטקסט. הטקסט לרוב לא רציף ותיעודי, אלא אסוציאטיבי, מתאים את עצמו לציורים, להומור שפרידה קאלו הייתה ידועה בו.

 

 

אני נהנית מכל המחיקות האלה, מסימני הקריאה הגדולים, הציורים ביד חופשית, מילים וציורים שעולים אחד על השני.
אפשר ממש להרגיש את החופש היצירתי.

 

 

הספר מכיל כמעט 300 עמודים – כל היומן של פרידה קאלו, ובסופו תרגום מלא שלו לאנגלית,
כולל ניתוחים והסברים של החלקים הויזואליים. מרתק!