אין יצירה בלי משחק

הגילוי שלי את עולם האמנות הגיע דרך עיצוב אלבומים. נשביתי בקסם של ניירות, מדבקות, צבעים ועיצובים, והתחלתי לעצב אלבומים וכרטיסים. אמנם נהניתי מכל רגע של עשייה, אבל היו הרבה מאוד שאלות וספקות שלא הפסיקו לנקר בראשי. למשל, בשביל מה זה? מה עושים עם זה? מי ישתמש בזה אחר כך? האם יאהבו את זה? האם יעריכו את זה? לא חבל להוציא כל כך הרבה כסף רק בשביל לקשט משהו? המון מחשבות הרסניות. למה הרסניות? כי גיליתי משהו ששימח אותי מאוד, שעניין ומילא אותי, ובמקום ליהנות מזה, התחלתי לשאול שאלות שלא רלוונטיות בכלל לדבר הזה.

יום אחד הלכתי לבקר חברה, והיא פרסה בפניי את האלבומים והעבודות שלה, וכל כך נהניתי לראות אותם, למשש ולגעת. אני זוכרת איך היכתה בי ההבנה הזאת על כל הזמן שבזבזתי בשאלות וספקות, בזמן שהיא מילאה אלבומים בעיצובים שמחים ויפהפיים. זה היה רגע אחד קטן בחיים, לפני למעלה מעשר שנים, אבל אני זוכרת אותו היטב כרגע שבו החלטתי לוותר על כל הרעש הזה בראש, ופשוט להרשות לעצמי ליהנות.

ליצירה לא חייבת להיות מטרה. לפעמים מטרות נעלות ורעיונות גדולים הם מחסום, ולא השראה. העומס והכובד של הצורך בתוצר, הצורך "להראות משהו", "ליצור משהו משמעותי", עלולים להיות כל כך כבדים שבגללם פשוט תפסיקי ליצור. לכן אני חושבת שהמטרה החשובה ביותר ביצירה היא לשמח את עצמך. זה עושה לך טוב? זה כיף ונעים לך? אז תראי ביצירה משחק. אל תנסי להעמיס על עצמך משהו מעבר לזה. מתוך משחק פשוט והנאה נולדת יצירתיות. כשמשחקים, מגיעים למקומות נפלאים!

לא מזמן, תוך כדי סידור הסטודיו בסיום סדנת יומנים חזותיים, כשעל השולחן היו המון שאריות וגזירים שמשתתפות הסדנה השאירו אחריהן, התחלתי לשחק. בגלל שהייתי מוגבלת בזמן, לא התכוונתי ליצור משהו "אמיתי", אלא רק להשתמש בשאריות שהיו כבר גזורות על השולחן. חלקן היו מעניינות גם בלי שנגעתי בהן.

 

 

והתחלתי לחשוב, מה בעצם הופך קולאז' (או כל יצירה אחרת) למעניין? זה היה גיבוב פריטים אקראי על השולחן, למשל, וזה היה כל כך יפה בעיניי. האם זה תוצר? האם זה קולאז'? האם זאת יצירה?

 

 

ואם אני ממסגרת אותה?

 

 

מצאתי כל מיני גזירים שנגזרו בשיעור ו"נשארו על רצפת חדר העריכה", והתחלתי להרכיב מהם דברים חדשים. אחד הדברים הכי מהנים הם גזירים אקראיים שבמקרה יוצרים פאזל מושלם!

 

 

חלק מההנאה שלי היה גם "להסיע" את הפריטים השונים על גבי מפת השולחן שלי, ולראות היכן הם משתלבים. ה"מפה" שהשתמשתי בה לסדנה הייתה נייר חום ("קראפט") שאני מאוד אוהבת, ומאחר שעברנו כבר כמה וכמה מפגשים במסגרת הסדנה, הוא כבר מלא בסימנים, קשקושים וצבע. מאוחר יותר גם גזרתי את המפה לחלקים, כמו הרבה ציורים אבסטרקטיים קטנים.

 

 

ואז הדבקתי את הקולאז'ים המקריים שלי על חלקי המפה.

 

 

אותה אדרת בשינוי גברת. 🙂

 

 

 

המשכתי ליהנות ממשחק אינסופי.

 

 

 

 

רואים שנהניתי? האם את מרשה לעצמך פשוט לשחק, ולא לחשוב יותר מדי על היצירה עצמה, מה יצא, איך זה ייראה ומה יחשבו על זה? זה כל כך משחרר!