אמן אחד בשבוע: רוברט ראושנברג

לפני כמה חודשים הייתה ב-SF MOMA תערוכה ענקית של רוברט ראושנברג, אחד האמנים האהובים עליי. לשמחתי, הצלחתי להגיע לתערוכה פעמיים, ובדרך גם צילמתי המון תמונות לשתף. מעבר לאמנות המרתקת, זו התערוכה הכי מקיפה שהייתי בה אי פעם, ועצם ההיקף שלה היה כל כך מרשים ומפעים, שגם זו הייתה חלק מהחוויה. התערוכה כללה 150 עבודות, נקראה "רטרוספקטיבה של רוברט ראושנברג: למחוק את החוקים", והיא השתרעה על פני אולמות רבים. התחושה הייתה שהצופה ממש מעמיק את ההיכרות עם האמן מאולם לאולם, עוברים איתו בתים ומדינות, מתנסים איתו בכל כך הרבה מדיומים שונים, מרתק בעיניי לחשוב גם על ההצבה והתלייה של התערוכה כאמנות בפני עצמה. זו הייתה חוויה מרתקת.

ראושנברג יצר אמנות במשך כחמישים שנה, והדבר שמאוד בלט בעיניי היה שהוא ראה באמנות אפשרויות אינסופיות של ניסוי ומשחק. הוא היה אספן ועבד על המון סוגים של בסיסים, ובאינספור סוגים של מדיומים. נראה ששום דבר לא הבהיל אותו, הוא כל הזמן בדק את גבולות האמנות והיצירה, והתוצרים מרתקים. העבודות האלה הן על פיסות קרטון שהוא שלף מתוך חולצות שקנה

 

 

זו תמונה אחת מתוך סדרת תמונות ציאנוטיפ. ציאנוטיפ היא טכניקת דפוס צילומית שעושה שימוש באור השמש כדי לפתח את הדימוי על הנייר. אפשר לקרוא עוד על הטכניקה הזאת בבלוג המצויין של חיים. ראושנברג היה גם צלם, והרבה מהעבודות שלו הן מניפולציות שונות על צילומים.

 

 

כאן הוא צבע את גלגלי הרכב בשחור, ונסע על הנייר, ליצירת הדפס ארוך מאוד של גלגל על נייר:

 

 

ב-1954, ראושנברג התחיל ליצור שכבות של צבע, בדים, גזירי מגזינים, וזבל שהוא אהב לאסוף. הוא היה מדביק הכל על הקנווס ומורח צבעים בצורה שלא הייתה מקובלת בזמנו. אז אף אחד עוד לא העז להשתמש ב"זבל", ובוודאי לא למרוח צבע על אותו קנווס ולקרוא לזה "תמונה". לעבודות האלה הוא קרא combine, שילובים היברידיים מכל וכל. העבודות האלה גדולות מאוד, עשירות בטקסטורה, וככל שמביטים בהן יותר מוצאים פרטים קטנים ומעניינים.

 

 

רואים את הילדה מציצה שם בין נזילות הצבע?

 

 

שכבות של עיתונים מקומטים, צבע, ומה לא.

 

 

 

שימו לב לעניבה משמאל

 

 

מצנח וגרב מודבקים כחלק מהעבודה, בסך הכל לגיטימי, לא?

 

 

 

 

ועכשיו מגיעים לשלב העברות התמונה וההדפסים, בזכות האמנות הזאת הכרתי את ראושנברג. הוא בעצם התחיל את דרכו האמנותית כצלם, ואף היה נשוי לצלמת (מאוחר יותר גילה את אהבתו לגברים והיה בקשר רומנטי עם האמן ג'ספר ג'ונס, איזה מרתק היה לחשוף את כל החיים האישיים שלו דרך האמנות שלו), ויש לו המון עבודות שבוחנות את כל האפשרויות לשימוש בצילומים, הדפסי משי, העברות תמונה עם חומרים שונים, ועוד. שימו לב לשקיפויות בתמונות הבאות. הן מתקבלו בזכות העברה של התמונה, ולפעמים הדפס על בד שקוף.

 

 

 

התמונות האלה ענקיות

 

 

אני אוהבת את העברות התמונה שלו, ואני אוהבת שהוא מרכיב קולאז'ים שלמים, סיפורים שלמים, בצורה הזו של העברת תמונה.

 

 

 

בתחום העברות התמונה, שתי עבודות שבו אותי במיוחד, בשתיהן מדובר בהעברת תמונה באמצעות סולבנטים. כשאני כותבת "העברת תמונה", אני מתכוונת למצב שבו משתמשים בתמונה מודפסת כלשהי, ומעבירים את הדיו שלה, את ההדפס, לחומר אחר. סולבנט הוא חומר נוזל ממס כמו טרפנטין או אצטון. יש לא מעט חומרים כאלה, שעימם מעבירים תמונות. כאן תוכלו לראות הדרכה שלי להעברת תמונה באמצעות טוש, שחומר המילוי שלו הוא סולבנט. בעבודה כאן למטה, ראושנברג השתמש בחומר למילוי מצתים כדי להעביר את הדיו מתמונות שונות, ויצר כך, רק באמצעות העברות תמונה, את הגרסה שלו לתופת של דנטה. זהו קיר שלם, מלא בסצנות כאלה, בכל סצנה כמה וכמה העברות תמונה, וכולן יחד מרכיבות סיפור.

 

 

תקריב על חלק מהתמונות בסדרה

 

 

 

אני חושבת שvעבודה הבאה היא העבודה שהכי אהבתי בכל התערוכה, קשה להסביר למה, וקשה עוד יותר לבחור מה הכי אהבתי, אבל חדר שלם הוקדש לדבר המופלא הזה, עבודה בשם "שיהוקים", Hiccups.

 

 

אלה הם 97 פאנלים של בד ונייר בעבודת יד, ועליהם תמונות שהועברו באמצעות סולבנט. כל פאנל מחובר לאחר באמצעות רוכסן, ולפי מה שכתוב בהסבר שהוצמד לתצוגה הזאת, בכל תערוכה מחברים את כל החלקים מחדש, כל פעם בסדר אחר. אין להם סדר מוכתב מראש.

 

 

 

 

וזה כבר סגנון חדש של העברות תמונה, משנות השמונים של המאה העשרים, אחרי שהוא התוודע למדפסות מתקדמות יותר ודפוס דיגיטלי, והחל ליצור העברות תמונה באמצעים פחות רעילים מהסולבנטים של השנים הקודמות. הוא עשה אינספור ניסיונות וניסויים להעברת תמונות שנסרקו והודפסו במדפסת, ואלה חלק מהם.

 

 

אי אפשר כמובן להכניס בפוסט אחד בבלוג חיים שלמים או 150 עבודות של אמן מרתק כל כך, היו שם עוד כל כך הרבה עבודות ורעיונות, הייתה תקופה שבה הוא הושפע מאוד מפרפורמנס וריקוד, והיה אולם עם אמבטיית בוץ ענקית מבעבעת, ושלושת הקנווסים הלבנים. לבן ריק, תלויים ככה על הקיר באחד המוזיאונים הרציניים בעולם, כי ראושנברג רצה לבדוק מה זה בדיוק "לבן". ויש קנווסים שהם "שחור", צבועים בזפת, ויש את הפעם ההיא שביקשו ממנו (ומעוד הרבה ציירים) לצייר דיוקן של האוצרת איריס קלרט, לרגל מסיבה שערכו לה, אבל הוא היה עסוק מדי, אז הוא שלח את המברק הבא –

 

 

במברק כתוב, "זהו דיוקן של איריס קלרט כי ככה החלטתי". חוש הומור או חוצפה?

אני אסיים דווקא בעבודה מאוד לא אופיינית. אחד האולמות בתערוכה הוקדש לתקופה נוספת בחייו של ראושנברג, המעבר מניו יורק ל-Captiva Island בפלורידה. המעבר מהעבודות הגדולות מאוד, הצבעוניות והרבודות, הגבריות כל כך, לאי, היה מופלא בעיניי. אילו הייתי צריכה לנחש במעבר בין האולמות האלה, הייתי אומרת שהעבודות האלה שייכות למישהו אחר. עם המעבר לאי נכנסים פתאום צבעים של חול, בדים דקיקים מתנפנפים, והעבודה היפהפייה הזאת, שאני לא בטוחה שהצילום שלי עושה לה טוב.

 

 

אני מקווה שנהניתן לקרוא, התערוכה הזאת השאירה בי רושם אדיר. אשמח לשמוע מכן אם הכרתן את ראושנברג ואילו עבודות אהבתן, ואנצל גם את ההזדמנות הזאת כדי להזכיר שוב את הקבוצה המעולה שאני מנהלת בפייסבוק, "הקבוצה של הסטודיו". יש בה דיונים מאלפים, שרשור קבוע של המלצות על תערוכות בארץ ובעולם, ועוד הרבה מאוד!