אני זוכרת שבתור ילדה, תמיד אמרתי שאני רוצה להיות מורה. ולמרות שבסופו של דבר לא בחרתי בהוראה, לאורך כל השנים לימדתי. כמתרגמת, התחלתי מהרצאות ביתיות קטנות, ומאוחר יותר הרציתי בכנסים ולימדתי באוניברסיטאות, ואהבתי ללמד לא פחות משאהבתי לתרגם. אותו תהליך קרה לי גם ביצירה. השיתוף וההוראה הם בעצם חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה שלי. זמן קצר אחרי שהתחלתי ליצור, התחלתי ללמד. כשאני מתכוננת ללמד, אני מתעמקת בנושא ולומדת בעצמי בצורה הכי מעמיקה, וכל התהליך הזה מאוד מהנה עבורי, מה גם שהמשכו הוא המפגש עם הנשים שמגיעות ללמוד, שזו מבחינתי עוד חוויה לימודית מעשירה עבורי שממשיכה את הלימוד שלי. אני מאוד נהנית ללמד ורואה בזה חלק בלתי נפרד מחוויית היצירה שלי.
ההקדמה הזאת בעצם באה להסביר למה כל כך התלהבתי למצוא את המאמר המאלף הזה, שנכתב לכבוד חגיגות השמונים למוזיאון לאמנות מודרנית (MOMA), ומגדיר את הוראת האמנות כאמנות בפני עצמה.
זהו מאמר על Victor D'Amico, שהיה חלוץ בתחום החינוך לאמנות, וניהל במשך שלושים שנה את התחום הזה ב-MOMA. הגישה שלו הייתה שאמנות מלמדים באמצעות אמנות, כלומר, בעשייה ויצירה, ולא על ידי לימוד ושינון של טכניקות. המאמר ממש מרתק, ומרואיינים בו אנשים מבוגרים שמעלים זכרונות מסדנאות שעשו אצלו כשהיו בני חמש.
הרעיון המהפכני מבחינתי שהמאמר הזה מציע הוא, שהוראת האמנות היא אמנות בפני עצמה. המאמר נפתח בציטוט של ד'אמיקו, "כששואלים אותי איזו אמנות אני יוצר, אני עונה שאני מצייר…מצלם…עורך ניסויים…אלה הדברים שכל מורה צריך לעשות, אם הוא רוצה להעשיר את תלמידיו… אבל לעניין יצירות האמנות שלי, האנשים הם היצירות שלי: אני יוצר אנשים יצירתיים".
הארייט הייאמס שמרואיינת בכתבה מספרת שכשהיא למדה בסדנאות של MOMA היא הבינה שלא ניתן להפריד בין אמנות לחיים. "ההבנה הזאת גרמה לה להבין שהמטרה לא הייתה לייצר אמנים, אלא לתת לאנשים יצירתיים השראה לחיות חיים מלאים. האפשרות להפוך לאמן הייתה אחד התרחישים האפשריים, אבל לא המטרה."
רעיון נוסף שמעניין אותי מאוד בתקופה האחרונה ומוצג במאמר באותו הקשר הוא נושא הגשת החומרים כהנחיה בפני עצמה. החומרים מוגשים לתלמידים, שמתנסים בהם בעצמם, ללא הנחיה ברורה של המורה. מימי גרוס, אחת המרואיינות, מספרת שבשנות הארבעים, כשהייתה בת חמש, הגיעה לסדנה של ד'אמיקו. אמנם עברו מאז עשרות שנים, אבל "מימי משרטטת תוכנית מדוייקת של הכיתה כפי שהייתה, עד לפרט הקטן ביותר, כולל את אופן הגשת החומרים בכיתת הציור: שישה או שמונה צבעי גואש על גבי תחתיות זכוכית קטנות, המכחולים והניירות היו מוכנים על גבי כנים שולחניים. היא לא זוכרת הנחיה בכלל – ההגשה הדרמטית של החומרים שסיפקה אווירה מעודדת יצירה סיפקה גם את כל המוטיבציה שהתלמידים היו צריכים. המטרה הייתה להקנות אהבה לתהליך היצירה באמצעות התנסות אישית, ובמקרה של מימי התוצאה הושגה לחלוטין: היא מציירת ויוצרת אמנות מאז ועד היום."
6 תגובות
היתה לו תערוכה במוזיאון הילדים בטוקיו (גרנו שם) והלכתי עם הילדים.
זה היה ממש בתחילת ימי האינטרנט (1994 אולי), וחזרתי הביתה ואמרתי לארז ״אם באמת הדבר הזה (אינט׳) שווה משהו, תמצא לי אותו״
לא מצאנו, וזאת הפעם הראשונה שאני שומעת עליו מאז.
המוזיאון, שהיה מקום מותאם לילדים עם חמש קומות שבכל קומה הזמנה יותר גדולה ליצירה והיינו מבקרים בו באופן קבוע, היה כולו מלא בחומרים ופסלים שלו, כאלה שאפשר היה לשנות, לטפס על, להרכיב מחדש, להזיז, לקרוע, ומה שאני זוכרת ממש טוב זה שהצבעים הבולטים היו אדום כחול וצהוב, ושהם הופיעו באופן שווה כמעט בכל מיצג שהיה.
אני לא מאמינה שהילדים שלי זוכרים, אבל כאמא זאת היתה אחת החוויות המכוננות.
מה עוד, שעכשיו זה נורא מעניין אותי, להניח לילדים שמגיעים אל הסטודיו שלי את החומרים, לשלב ידיים מאחורי הגב, כדי לא להראות להם כלום, ולתת להם להמציא (ויוצאים קסמים. פשוט קסמים)
וואו, מעניין! גם זה שגרתם בטוקיו, וגם זה שאת זוכרת את השם שלו מאז! תודה שסיפרת לי, זה נשמע מאוד מעניין, ויש לי פינה חמה בלב ליפן המשוגעת. בילינו שם שלושה שבועות של ירח דבש.
אני איתך באהבת ההוראה, בלימוד העצמי ובהפרייה הזו. ואני זוכרת כל סטודנט שהיה לי… הם בטח חושבים אחרת (+: לגבי הגשת החומרים אני מרגישה שעל נשים בוגרות זה הרבה פעמים מאיים, וזה עוד אתגר בסדנאות. ללמד אותן לחקור את החומרים לבד…
נכון, רציתי באמת להוסיף את הנקודה הזאת, שעם נשים זה אתגר רציני. אבל זה מה שהופך את זה לאפילו יותר מעניין 🙂
זה מענין ומקסים ואני תוהה עכשיו אם המורה לאמנות של הבנות שלי למד ממנו כי זאת היתה הגישה שלו. בכל פעם שאני מלמדת מישהי או קבוצה (זה לא קורה הרבה) אני תמיד נשאלת איך אני לא מורה כי אני מסבירה כל כך יפה ויש לי המון סבלנות וכל מיני מחמאות שתמיד נשמעות לי מוזר בעיקר מפני שכשהייתי ילדה אמרתי שלעולם לא אהיה מורה.אולי בגלל זה אין לי עדיין סדנאות.
אני מאוד אוהבת ללמד! מאד! כמו שכתבתי, זה מתחיל בעובדה שאני חייבת ללמוד בעצמי לפני כן, ומסתיים בהפרייה מתוך ההוראה. זה מרתק. ובעצם כתבתי "מסתיים", אבל בוודאי שזה לא מסתיים, זה בתהליך, כל הזמן. וזה שאנשים חושבים שאת מורה טובה לא בהכרח אומר שאת רוצה או אוהבת להיות מורה, אבל אם את כן, אז אני מאמינה שעוד תלמדי סדנאות 🙂