אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל פתחתי פה בבלוג פער של כמה חודשים שבהם לא כתבתי פוסטים בכלל. זה לא שלא היה לי מה לכתוב, זה אף פעם לא העניין. יש לי קובץ מפלצתי שמתמלא על בסיס שעתי כמעט במחשבות, רעיונות, ותמונות שאני רוצה לשתף. אבל בשנים האחרונות עולם הבלוגים השתנה מאוד והתמקצע מאוד, ונהייתה לי תחושה שכדי שאוכל לפרסם פוסט הוא חייב להיות מושלם, עם צילומים מושלמים ורעיונות מושלמים, ומכל המושלם הזה, פשוט הפסקתי לכתוב. בשבוע שעבר, אחרי דיון קצר בנושא הזה בקבוצת בלוגים פייסבוקית, החלטתי לאתגר את עצמי ולחזור לכתוב בבלוג, אבל לא סתם, אלא כל יום!
הפוסט הזה הוא הפוסט השישי מאז, וכדי להסביר את הרעיון הקצת מטורף הזה של כתיבה יומיומית, אני מתרגמת פה סיפור קצר ונפלא שמצאתי בבלוג הנהדר של אוסטין קליאון, שגם הוא כותב בבלוג כל יום. הסיפור מצוטט מהספר Art and Fear.
"בתחילת השנה הכריז מורה לקרמיקה שהשנה הוא מחלק את הכיתה לשתי קבוצות. כל מי שנמצא בצידו השמאלי של הסטודיו יקבל ציון שיתבסס על כמות העבודה שתסופק, ואילו כל מי שנמצא מימין, יקבל ציון על סמך איכות בלבד. הרעיון היה פשוט: ביום האחרון ללימודים המורה יביא לכיתה משקל, וישקול את עבודות קבוצת ה"כמות": 50 פאונד כלי קרמיקה יעניקו להם ציון "מצויין", 40 פאונד ציון "טוב מאוד", וכן הלאה. לעומת זאת, קבוצת ה"איכות" נדרשה לייצר כלי אחד בלבד, אבל מושלם, כדי לקבל ציון "מצויין". ובכן, סוף השנה הגיע, ועובדה מעניינת התגלתה: הקבוצה שהצליחה לייצר את העבודות האיכותיות ביותר הייתה דווקא הקבוצה שאמורה הייתה לקבל ציון לפי כמות! ככל הנראה, בזמן שקבוצת ה"כמות" עבדה במרץ כדי לייצר כמויות של כלים, ולמדה מהטעויות שבדרך, הקבוצה השניה, קבוצת ה"איכות" הייתה עסוקה בתיאוריות ודיונים על שלמות, ובסופו של דבר לא היה להם מה להראות מלבד תיאוריות גרנדיוזיות וערימת חימר יבש."
המסקנה שלי? לא עוד חיפוש אחר הפוסט היפהפה והמושלם, אלא כתיבה יומיומית, זורמת, ספונטנית, כל מה שמעניין אותי (וזה הרבה מאוד!), מפה ומשם, גם וגם וגם! והכי משמח? שגם גל מהבלוג "רק פורמת" הצטרפה אליי לאתגר, וגם היא כותבת כל יום! אני מבטיחה לכן שהבלוג שלה מרתק, אבל הנה הקישור, כדי שתוכלו לבדוק בעצמכן. מעכשיו, אם לא תדעו מה לעשות בזמן הקפה/ארוחת צהריים/מחוץ לחוג של הילדים/כשעומד לידכן מישהו שאתם לא רוצים לדבר איתו, תזכרו שפה מתחדש כל יום!
אני חושבת שעוד ארחיב ואפרט על השינויים (המרתקים!) שאני עוברת עם הבלוג שלי, אבל היום הסיפור הנ"ל יספיק, כי אנחנו חוגגים יום הולדת לניצן, הבן שלי, ויום הולדת, כפי שאתם ודאי יודעים, יש רק פעם בשנה!
2 תגובות
אני ממש מתגעגעת לכתיבת כאלה פוסטים-קצרים ספונטניים-בלי לבלות שעות על עיבודי תמונה ועל בניית "שפה עיצובית זהה". חייבת לחזור לזה.
בדיוק! ממש בגלל זה התחלתי את האתגר, כי יש לי אינסוף פוסטים שמחכים לפרסום, ואם אני אחכה שיהיו לי התמונות המושלמות והטקסט הכי אינטליגנטי ומצחיק וחביב ומלומד, לעולם לא אעלה אותם. אז עדיף ככה, טבעי, זורם, מי שאני, גם אם זה לא מושלם וגם אם זה עם שגיאות שמתפלקות פה ושם.