אמנית אחת בשבוע: נינה קצ'דוריאן

לפני כמה חודשים ביקרתי בתערוכה של נינה קצ'דוריאן. הכניסה למוזיאון שבו הוצגה התערוכה עוברת דרך חורשת עצים קטנה. התחלתי ללכת, ופתאום שמעתי קולות. הסתכלתי לאחור ולא ראיתי אף אחד, רק המשכתי לשמוע קולות וצלילים מוזרים מאוד. ואז הבנתי שאני בעצם נמצאת בתוך המיצג הראשון של התערוכה, שבו בוקעים צלילים מהעצים. כניסה דרמטית, ללא ספק!

 

 

קצ'דוריאן היא אמנית קונספטואלית. היא לא מציירת או יוצרת בחומר, אבל היא אשפית של רעיונות מבריקים שממש הפכו לי את המוח. הרעיון שעומד מאחורי המיצג הראשון, שבו בוקעים צלילים מתוך העצים ומקיפים את הצופה, מגיע מספרי טבע ומגדירי ציפורים. קצ'דוריאן שמה לב שבספרים האלה ישנו מאמץ לתרגם את שירת הציפורים לצלילים שנוכל לזהות ולהבין, וכך ישנן ציפורים ש"על הנייר" עושות "קו קו אה אה אה", או ציפור אחת שבאנגלית מתומללת בספרים, Pleased to meet cha meet cha. אז קצ'דוריאן, שחיה בניו יורק, ניגשה לאו"ם, פנתה שם למתרגמים, וביקשה מהם להקריא את הצלילים האלה, כפי שהם חושבים שהם נשמעים, והתוצאה מוצגת בחורשת העצים של המוזיאון, ובוקעת מכל עבר. העליתי הקלטה של החוויה הזאת לכאן.

 

בכלל, נושאים של שפה ותרגום עולים הרבה בעבודות של קצ'דוריאן, שגדלה בבית מגוון מאוד מבחינה לשונית ותרבותית, והמשפחה שלה מהווה חלק מאוד משמעותי מעבודתה היצירתית. שניים מהמוצגים המרגשים ביותר בתערוכה היו משפחתיים מאוד ועוררו בי המון רגשות (בכיתי מלא, נו). אימה של האמנית גדלה בפינלנד, אבל היא בעצם שייכת למיעוט שוודי במדינה, ואביה הוא ארמני שנולד וגדל בטורקיה. הם נפגשו בביירות, והיום חיים בארה"ב.  תארי לך כמה שפות ומבטאים יש שם! ובכן, קצ'דוריאן נתקלה בארה"ב בכמה וכמה פרסומים של אנשים שמתיימרים "למחוק מבטאים", והחליטה ללכת לאחד מהם עם ההורים שלה. במיצג וידאו מרתק, אפשר לשמוע את כל סיפור ההיכרות של ההורים של קצ'דוריאן במבטאים המקוריים שלהם, ובנסיונות שלהם למחוק אותו ולדבר במבטא אמריקאי. במיצג אנחנו צופים ומאזינים לסיפור החיים של ההורים, איך נפגשו, וכן הלאה, ותוך כדי זה אנחנו גם עדים לקושי ולתסכול שכרוכים בנסיון להתמודד עם השפה והמבטא. המיצג הזה מדהים בעיניי, והוא מעלה שאלות מעניינות של זהות ושייכות, ומה בעצם מוחקים ביחד עם המבטא. לשמחתי, מצאתי וידאו שלם של כל המיצג הזה, ותוכלו לצפות בו כאן.

ונעבור למשפחה מסוג אחר.

 

 

במסגרת קניות האוכל השגרתיות שלה, קצ'דוריאן שמה לב שהרבה מותגים משתמשים בתמונות של אנשים על גבי האריזות, והיא החליטה ליצור מכל האנשים האלה משפחה אחת גדולה, וחיברה ביניהם בעץ משפחתי ענק ומשעשע מאוד. לא את כולם זיהיתי, אבל היו שם הענק הירוק של התירס, התינוק של הגרבר ועוד כמה אושיות שבזכות אילן היוחסין המרשים הזה גיליתי לא רק מי ההורים והסבים שלהם, אלא עוד הרבה פרטים מעניינים. למשל, התינוקת של גרבר בכלל מאומצת, וההורים שלה הם זוג גברים.

 

 

 

קצ'דוריאן היא אמנית מאוד פורייה, התערוכה הייתה מלאה במיצגים מרתקים, וקיבלתי תחושה שהראש שלה מלא ברעיונות משעשעים, וכל העולם הוא מגרש משחקים אחד גדול מבחינתה. במסגרת העבודה שלה, למשל, היא נמצאת הרבה בטיסות, ופשוט משחקת בלי סוף עם כל החומרים שקיימים במטוס. גוף עבודות אחד גדול מורכב ממשחקים עם חוברות הטיסה. אתם מכירים אותן? יש את החוברות שמפרסמות את היעדים אליהם מגיעה חברת התעופה, למשל. קצ'דוריאן מצאה אינסוף דרכים לשחק איתן. למשל, היא מצלמת את התמונות עם פלאש, ואז הפלאש יוצר משחקים משעשעים, היא משחקת באוכל שהיא מקבלת בטיסה ומשלבת אותו על העמודים ליצירת אמנות מקורית, וכל רעיון כזה גורר לעוד רעיונות. למשל, כשהיא פותחת עמוד בחוברת כדי לצלם אותו, היא מגלה שהעמוד שקוף, ובהעמדה מסוימת, אפשר לצלם עמוד אחד, ולראות דרכו גם את העמוד שמאחוריו, וליצור כך עוד המון דברים מעניינים. ברגע אחר, היא מצלמת עמוד מסוים, ואז רואה את ההשתקפות שלו באבזם חגורת המושב שלה, ומגלה עוד אינספור רעיונות מעניינים לצילום. זה פשוט מרתק. וכל כך מצחיק! אלה היו הרבה מאוד מילים בנסיון לתאר משהו, כשבעצם התמונות יעשו את העבודה הרבה יותר טוב, אז בבקשה –

 

 

 

 

 

קצ'דוריאן אוהבת לעבוד בסדרות, והיא עובדת כמו מדענית, בשיטתיות ויסודיות. הטיסות מספקות לה המון חומרים לסדרות. למשל, סדרה שנקראת "ישנים", שבה היא פשוט מצלמת אנשים ישנים בטיסה. סדרה של צילומים שהיא מצלמת מחלון המטוס, ועוד ועוד משחקים שהיא מצליחה לייצר לעצמה מתוך האילוץ של לשבת שעות בטיסה: קיפול של הסוודר שלה לצורה של גורילה, שימוש בחומרים מבית השימוש כדי ליצור תלבושות פלמיות, יצירת "אסונות" עם אוכל על גבי מגזין הטיסה ועוד. כאן תוכלו למצוא את כל סדרות הטיסה שלה. סדרה נוספת של עבודות שמאד אהבתי הייתה סדרת הספרים.

 

 

בסדרת הספרים קצ'דוריאן מסדרת ספרים אחד על השני כדי ליצור סיפורים קצרים משעשעים ומעניינים, רק באמצעות כותרותיהם. היא שיחקה ככה בספרים שלה ושל חברים, ועם הזמן התחילו להזמין אצלה עבודות כאלה, ולהזמין אותה לבתים של אנשים, כדי ליצור אצלם את יצירות האמנות האלה. התוצאה היא סיפורי חיים מרתקים שהיא בונה באמצעות הספרים שהיא מוצאת אצל אנשים שונים. מאחורי הערימה הזאת, למשל, היה סיפור מעניין. אני לא זוכרת אצל איזה אדם מפורסם היא יצרה אותה, אבל הסיפור שמתגלה הוא סיפור המחלה והמוות של אותו אדם, והיצירה חושפת את הסיפור לא רק באמצעות כותרות הספרים שנמצאו אצלו והנושאים בהם התעניין לקראת מותו, אלא גם מעצם העובדה שהיו הרבה ספרים כפולים שהעידו על מצבו הקוגניטיבי (זה בסדר, לא אסיק שום דבר אם גם לך יש בספריה ספרים כפולים!).

 

 

 

 

נו, כבר התחלת לגלגל בראש את כל הספרים שנמצאים אצלך על המדף ולחשוב איזה סיפור הם יחשפו עלייך?

יש כל כך הרבה עבודות ורעיונות ופיתוחים של רעיונות שאני לא יודעת עוד כמה להרחיב ולפרט, אבל הנה עבודה אחת קטנה שהיא כל כך חכמה ומרגשת ויפהפייה שקשה לי לוותר עליה. אימה של קצ'דוריאן נולדה בפינלנד, והמשפחה בילתה הרבה מאוד קיצים באי פיני, אבל כשהאמנית הביטה באטלס היא גילתה שיש בפינלנד מאות איים נטולי שם. אז היא גאלה אותם מהאנונימיות שלהם, בכך שהיא גזרה אותם, אחד אחד (מאות איים!) מתוך האטלס, והניחה את הגזירים הקטנטנים והעדינים האלה בזכוכיות נושא.

 

 

 

מאוד קשה לי לוותר ולא לספר לכם על המיצגים המטריפים הנוספים, כמו למשל זה של קורי העכביש, שבו היא עוזרת לעכבישים, ורוקמת להם לתוך הקורים (!!), קורים משלה בחוט אדום, וזה שבו היא אספה מרחובות ניו יורק סלילים של קלטות שמע ישנות (זאת עבודה משנות התשעים), והרכיבה מכל פיסות השמע האלה דיוקן של אוכלוסיית העיר, או את הפופקורן המדבר – מיצג שבו מוצמד מיקרופון למכונת פופקורן והאמנית מפרקת צברי צלילים ל"מילים" ב"פופקורנית", ואם תציצו באתר שלה מובטחות לכם שעות של הנאה, כי היא גם הקליטה ציוצי ציפורים והפכה אותם לאזעקות לרכב, וגם יצרה עוד כל כך הרבה עבודות משעשעות ומעניינות ומרגשות, כמו למשל זאת: כשאימה הייתה ילדה, הייתה האימא שלה לוקחת אותה פעם בשנה להצטלם עם שמלה לבנה מסויימת. כל שנה עם אותה שמלה, עד שהשמלה כבר לא עלתה עליה. האמנית טסה עם אמא שלה לפינלנד, בנסיון לאתר את כל המקומות שבהם היא הצטלמה, וכל צילום ושחזור כזה מגיע עם סיפור קטן. זה נהדר, ואפשר לראות את זה כאן.

אני אסיים במיצג הוידאו שגם חתם את התערוכה שבה הייתי. אני בדרך כלל לא אוהבת וידאו, וזה היה סרטון של 25 דקות, שזה המון זמן כשמבקרים בתערוכה, ובכל זאת נכנסתי והתיישבתי, כי בשלב הזה כבר לגמרי התאהבתי באמנית ורציתי להיות החברה הכי טובה שלה. הסרטון הזה מספר גם הוא את סיפורה של משפחת קצ'דוריאן. כשנינה, האמנית, וקאי, אחיה הצעיר היו ילדים, המשפחה הייתה טסה כל קיץ לחופשה באיי פורטו בפינלנד. היה להם שם בית קיץ מבודד, והם היו מבלים הרבה מאוד ביחד, בבקתה שלהם ובים. לא היו להם שם חברים או מכרים, וחוץ מהים, לא היה עוד הרבה מה לעשות שם. לנינה ואחיה היה אוסף גדול של דמויות פליימוביל שהם היו משחקים איתם ומביימים איתם הצגות שלמות, הופעות רוק ועוד. יש להם הקלטות שמע של ההצגות והמופעים האלה, והאמנית מצאה אותם אצל הוריה לפני כמה שנים. באחד המשחקים שלהם, נינה ואחיה השיטו אנשי פליימוביל בסירה, הסירה התהפכה והאנשים טבעו. זה היה משבר קשה, וכדי להצליח להתגבר עליו, ההורים הציעו לילדים לערוך טקס אשכבה לדמויות האבודות. הטקס הזה, שהיה ממש טקס אשכבה רציני, עם הספדים וכל כללי הטקס, הוקלט על ידי המשפחה, כמו גם חלק מההצגות האחרות שנינה ואחיה העלו עם אנשי הפליימוביל. בסרט, האמנית מדברת על אותו אירוע עם אחיה ועם ההורים שלה, הם מנסים לשחזר את הסיפור ואת הרגשות שנלוו אליו, להבין מה קרה, איך זה קרה, מי העלה את רעיון טקס האשכבה, ולאחר מכן מוצאים את אוסף האנשים המקורי, מייצרים עוד אנשים זהים במדפסת תלת-מימד, וטסים לאי הפיני כדי לשחזר את טקס האשכבה ההוא, כאנשים מבוגרים. לכל אורך הסרט, אנחנו שומעים את ההקלטות מהילדות ברקע, ותוך כדי הסרט אנחנו נחשפים לסיפור המשפחתי, לקשרים (המדהימים) בין ההורים לילדים ובין האחים עצמם. אחיה בן הארבעים-פלוס של האמנית בוכה כשהוא נזכר בחופשים המשפחתיים על חוף הים, ובבובות הקטנות האלה שהיו כל עולמם, ובנקודת מפנה של הסרט הוא מספר איך נעצב כשאחותו בגרה והוא הבין שהיא לא תשחק איתו יותר בפליימוביל. אי אפשר שלא להתאהב בהם, להזדהות איתם ולהתרגש מאוד מעצם הטקס, מהשחזור, ומכל המחשבות הנוספות שהוא מעלה. בחלק מסוים של הטקס, האמנית משכיבה את הוריה המבוגרים על חוף הים, באותו מקום שבו נערך הטקס, ואי אפשר שלא לחשוב על חיים ומוות, ופרידות, לא רק מדמויות פליימוביל.

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מרגישה שזה היה פוסט עם הרבה מילים. לא קל להציג ולהסביר אמנות קונספטואלית, והנסיון שלי לתאר את המיצגים ולספר על החוויה היה ארוך. אני מקווה שקראת בכל זאת, ואשמח אם תשתפי אותי במחשבות שלך בתגובות!