היומנים של דייויד סידריס: אוצר ויזואלי

לפעמים נערמת לי על השולחן כל כך הרבה ניירת, שאני לא יכולה להתמודד איתה בשום צורה אחרת, חוץ מלערום הכל לערימות מתוך איזו תקווה שאם יעבור מספיק זמן ולא אזדקק לשום דבר מהערימה הזאת, אוכל להשליך את כולה לפח הנייר. אתם מכירים את הניירת הזאת, ציורים שהילדים ציירו בגן, ציורים שחברים של הילדים ציירו להם בגן, שנות טובות וצילום אקראי שהדפסתם פעם ליום המשפחה וחזר הביתה, חשבוניות ששמרתם כי בדיוק באותו יום הייתם בטוחים שתתחילו לתייק הכל בצורה מסודרת, סיכום מהפגישה האחרונה אצל הרופא, שאלוהים יודע למה שמרתם, גלויה שקיבלתם בדואר, כל מיני תוויות שהסרתם מבגדים והיה לכם חבל לזרוק, ומעטפה עם בולים יפים. מכירים את זה? אז לפעמים אני נדרשת לפרק ערימות כאלה, וזו חוויה מיוחדת במינה. הערימה מדצמבר 2015 (לא באמת, אני מסדרת אותן לעתים קרובות יותר) מגוללת סיפור שלם. אני נזכרת בדיוק מה קרה באותו חודש, הו, הנה התמונה שגזרתי מהעיתון, אני באמת אעשה איתה משהו! יו, והציור המתוק הזה, דיוקן עצמי שהבן שלי צייר בבית הספר, ומכתב התודה שהמורה כתבה כשקיבלה את מתנת החג, סימניה שהם עשו באיזו פעילות בספרייה, וברכה שבעלי קיבל בעבודה. ממש תמונת מצב. או יומן! ידעתן שאני אעשה את ההשוואה הזאת, נכון?

לא מזמן שוטטתי בחנות ספרים, ונתקלתי בספר שיצא לאור בשנה האחרונה, ומתעד את אוסף היומנים של דייויד סידריס. אני אמנם לא שמעתי עליו עד לאותו רגע, אבל מסתבר שדייויד סידריס הוא אחד הסופרים האמריקאים הידועים בעולם. הספרים שלו הודפסו בבמליוני עותקים ותורגמו ל-25 שפות, ולאחרונה יצא לאור ספר שמאגד את היומנים שלו.

סידריס הוא אספן ומתעד כפייתי, יש לו בכיס פנקס קטן באופן קבוע והוא מתעד בו כל מיני מקרים קטנים שהוא נתקל בהם במהלך היום, שיחות שהוא מצותת להן, פיסות חיים שמתוכן הוא שולף לאחר מכן חומרים לסיפורים, תוכניות רדיו והרצאות שלו. הוא ידוע בכך שבערבים שלו הוא מקריא קטעים מתוך היומנים שלו. במקביל, סידריס אוסף ניירת מכל הבא ליד. הוא מסתובב עם העיניים בקרקע ומחפש את הנייר המעניין הבא. הוא אוסף כל פיסת נייר שנקרית בדרכו, והוא כל כך ידוע באיסוף הזבל הזה, שבשכונה שלו קראו למשאית הזבל על שמו.

 

 

החיפוש הזה אחר משמעות, אחר פיסת נייר מעניינת שאולי משורבטות בה גם כמה מילים מסקרנות, הוא המהנה ביותר עבור סידריס. את פיסות הנייר האלה הוא אוסף ליומנים מסוג אחר.

 

 

סידריס עורם את הניירות שהוא מוצא: צילומים אקראיים, כרטיסי אוטובוס, פרסומות שונות, כרטיסי ביקור, ספחים שונים ועוד, ומסדר אותם כדי שיתאימו לסיפור של אותו היום. על פיסות הנייר האלה הוא לפעמים מוסיף פרטים מעניינים מהיום שלו, מדביק חלקים מהפנקס שלו, או יוצר קולאז' קטן מכמה פיסות נייר. סידריס יוצר ביומן כל יום מאז 1977, ועם כל עונה שמסתיימת, הוא כורך את ערימת הנייר שנוצרה בספירלה. הוא מספר שהכל התחיל מכך שבצעירותו הוא היה מנקה בתים, ובמהלך העבודה היה אוסף פיסות מידע, קרעי חיים. "בהתחלה הייתי פשוט מדביק ביומן הכל." מאוחר יותר הוא התחיל לבחור את התמונות לפי מה שכתב ביומן באותו יום. ואם לא היה מוצא תמונה אחת שתתאים, היה מרכיב שתי תמונות שיספרו את הסיפור. התחיל לאסוף המון זבל מהרחובות, מדבקות שם שילדים זרקו, פתקים שונים. הוא כל הזמן עם העיניים ברצפה, מחפש פיסות נייר מעניינות, חופר בזבל.

"רציתי להיות אמן, אבל הייתי גרוע. עד שגיליתי את דושאן, והבנתי שבאמנות, כמו ביומן, אין חוקים. יש אנשים שהציורים שלהם יגרמו לכם לבכות, ואחרים שידביקו בדיחות על המקרר. זה פשוט חייב להיות אמיתי, ולהגיע ממקום כן בתוכך. המקום הכן שבתוכי היה מכוסה בערימות של פסולת. החפירה ארכה שנים, אבל היה לי זמן. המון זמן.

 

 

בספר, מעבר לצילומים של היומנים, יש מדי פעם גם פיסות נייר בגדלים שונים שיוצרות את האשליה שאני מדפדפת ביומן שלו עצמו, ולא בספר שהודפס באלפי עותקים.

 

 

ובסוף הספר מודבקת מעטפה שקופה עם גלויות שצולמו מתוך היומנים:

 

 

מצא חן בעיניי מאד הקונספט הזה של ערימות נייר, קולאז' מסוג אחר, שכבות רבודות שיוצרות סיפור חזותי חדש. בנוסף לערימות הניירת שכתבתי עליהן למעלה, אני גם אוספת כל שנה פריטים נבחרים של הילדים שלי, וסוגרת בקופסת פלסטיק. אני שומרת רק דברים עם סנטימנטים מיוחדים, תמונות וציורים, סיפור שהבן שלי כתב, וסימנייה שקיבל מתנה, תמונה של הכיתה וכו'. הילדים שלי נהנים מאד לפתוח את הקופסאות האלה מדי פעם ולהיזכר. יש קסם בפתיחה הזאת. פותחים את הקופסה, ונפרסת לפנינו תקופה שלמה, עם כל הזכרונות והסיפורים שלה. מין קפסולת זמן. כשילדתי את ניצן, קיבלתי מחברה ארגז יפהפה עם השם שלו, שבו שמרתי פריטים קטנים מבית החולים, כל מיני דברים של הימים הראשונים, ואחר כך השנה הראשונה. כל אלה הם סוגים של יומנים. קפסולות זמן. הסיפור טמון בתוך האוסף, לא צריך להוסיף לו ביאורים.

 

 

אולי זה כי אני רעבה, אבל יש לי אסוציאציה של עוגת נפוליאון, שנקראת בצרפתית mille feuille, "אלף דפים".

 

 

תוך כדי כתיבת הפוסט, אני נזכרת ביומן שכתבתי בטיול לאמסטרדם שנולד גם הוא מאוסף ניירות שאספתי תוך כדי הטיול.
ובעצם, גם בקולאז' שעשיתי לפני הרבה שנים בהשראת אלי אדוורדס. פשוט אספתי פיסות נייר מהשולחן שלי (אז עוד הייתי מתרגמת): חשבוניות, פתקים שכתבתי לעצמי, מעטפות שונות, גזרתי מהן ריבועים, ויצרתי קולאז' שהוא בעצם גם סוג של דיוקן עצמי. חצי יום השקעתי עכשיו כדי למצוא את הקולאז' הזה, רק כדי לגלות ששני ריבועים כבר נפלו ממנו (תשתמשו בדבק טוב!). בכל זאת, המעטפה הזאת שהדבקתי עליה בסהכ 15 ריבועים, מזכירה לי עולם ומלואו. יש בה ריבוע מתוך מעטפה להפקדת צ'קים, חלק בלתי נפרד מחיי בכעצמאית, דף סימון מהמקום שבו אהבתי להזמין סלט, ריבועים ממאמרים שתרגמתי באותה תקופה, ריבוע מתוך חשבונית, ריבועים מהמילון. ממש סיכום של החיים שלי באותה תקופה. יומן או לא?

 

 

אני אסיים בציטוט שאני אוהבת מתוך ההקדמה של יניב שפירא לספר "פרקטיקה דמיונית", ספר אמן של צבי טולקובסקי.  בציטוט הזה שפירא מתייחס אל ההבדל בין ציור ליומן, ומסביר, "שלא כבציור, שבו ניצב הצייר מול הבד ונדרש להתמודד עם ערכים טכניים ואסתטיים, ניכר ספר-אמן באינטואיטיביות, במיידיות ובאינטימיות. בעוד שהצופה בציור נחשף אל הדימוי 'במכה אחת', הרי ספר אמן מתפענח בהדרגה ולאורך זמן. מבחינה זו הוא גם מאפשר לאמן ללמוד על עצמו… ספרים מעין אלו מצויינים במיידיות ובאינטימיות, המאפשרות לשלוף דברים חבויים ממקום נפשי עמוק".

אם קראת עד כאן, וואו! איזה כיף. אני יודעת שזה היה ארוך, אבל העיסוק היומני מרתק בעיניי, ואני נסחפת. אם התחום הזה מעניין גם אתכן, הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלי, הקבוצה של הסטודיו, אנחנו עוסקות הרבה באמנות היומן, ובאמנות בכלל. ואשמח לשמוע מכן בתגובות כאן למטה מה חשבתן על היומנים הרבודים האלה או מה נהניתן לקרוא פה.